10/09/2026
בסופש האחרון בקרתי לראשונה בחיי בונציה. היה זה ביקור חגיגי במיוחד כי הוא כלל גם ביקור בביאנלה לאמנות. אין מה לדבר, ונציה נורא יפה על אף הvibe הלאס וגאסי שלה. מצד אחד יש wfi וקפה עם קרח בכל פינה, וחנויות דגל של דמויות ברווזים ונייקי ומלצרים הודים שממליצים על יינות איטלקים קלאסיים במסעדות…ומצד שני המקום צף על המים כבר 1600 שנה….התורים הארוכים בכניסה לקתדרלת סנט מרקו עודדו אותי להמשיך ולשתות יין בכיכר ולרכז את מבטי באדריכלות המפוארת של מעטפת הבניין תוך שאני מדמיינת כיצד נראים הפסיפסים המוזהבים שבתוכה…מבינה שלא נותר לי אלא לבוא לעיר שוב, בזמן שלא יהיו בה ביאנלה לאמנות ופסטיבל סרטים . השבוע בונציה הרחובות היו מוצפים בתיירים שהגיעו באוטובוס ודמיינו שזו מרכבת סוסים, או בשייט בקו 2 והרגישו קו אונידין. לבושים בבגדי חופשה בהירים, מאובזרים במשקפי שמש נכונות, כובעי קש ותיקי קלאצ׳ מוזהבים או רקומים בחרוזים, אוחזים כוסות אפרול או פרסוקו או גלידה או קנלוני, בדרך ל…או מ…אנשהו שתכננו להגיע אליו עוד מהבית. כל זה הגביר מאוד את הקצב לכדי תחושה של rush hour מתמשכת. גם הסאונד היה תערובת צלילים ייחודית: גלי הים, נזיפות החותרים בגונדולות בנוסעים שמדברים עם הידיים או סתם זזים ומסכנים את איזון הסירה בתעלה, רחשי הנחיות המצלמים למצטלמים, צלילי החיוכים הנרגשים של הבחורות עם הטבעת על הגשר שממש ממש עכשיו הציעו להן, ומעל לכל אלה : צליל שקשוק הסכו״ם והצלחות באינספור המסעדות המציפות את הסמטאות שבהן בצונאמי של סועדים. אני תמיד מחפשת את החיים עצמם במקומות חדשים, הכי שמחה למצוא דמיון אנושי אגבי ויומיומי שמזכיר לי את מה שאני מכירה. זה עושה לי תחושה של פסע משלום עולמי. בתוך העומס המאלחש משכו את תשומת ליבי השומרים בביתני התערוכות. בבתי המידות והארמונות הרבים בעיר הוקמו תערוכות רבות, בהם הוצבו שומרים חביבים- סטודנטים ססגוניים לעיצוב אמנות וארכיטקטורה מהאוניברסיטה באי, לצד מאבטחים איטלקים מקצועיים שמתאימים גם לנהל משמרת בתחנת דלק באוטוסטרדה רחבה במיוחד. הדמויות החמודות הללו, חייכניות, מנומנמות, פטפטניות ולעיתים חמורות סבר קבלו את פנינו בכל הביתנים ובברים הפזורים בביאנלה וחשפו את אופיה האמיתי של העיר שהיא עיר בשר ודם. המשך בתגובה הראשונה…
